משכך כאבים מתוחכם. מאמר 2

[אברהם רבינוביץ']

במהלך מפגש חברתי בו השתתפתי שאל אחד הנוכחים: כאשר אנחנו נמצאים בבית במהלך כל היום עם הילדים/ בני זוג, מהו הדבר הקשה ביותר בתקשורת מולם? ענה לו אחר, שכאשר הוא נמצא עם הילדים שלו כל יום במשך כל היום הוא מגלה על עצמו דברים לא נעימים, הוא פחות סבלן פחות קשוב וכו’
השאלה והתשובה העלו לי נושא עליו אני רוצה לדבר והוא, מנגנון הרחקה של הגוף שלנו הבא לידי ביטוי בשפה.
הגוף שלנו מתמחה בתחכום רב, בבניית מנגנונים המרחיקים אותנו מלחוות כאב, מלחוש פחד וקושי. קיים מגוון גדול ומפתיע של מנגנונים כאלו על מנת שכמה פחות נחווה כאב. הוא פשוט מייצר לנו משככי כאב.
על פי רוב מנגנונים אלו שקופים ואיננו שמים לב אליהם. הם באים לידי ביטוי ברבדים שונים: בתפיסות עולם, במחשבות שאנו מאמינים בהן ובאמונות שונות המגבילות אותנו. לפעמים בא המנגנון לידי ביטוי בתחושות בגוף, כמו כאב, חולשה ועייפות כשאנו נדרשים להתייחס לעניין מורכב.
אחד המנגנונים הוא השפה: האופן בו אנו מתארים את העולם. לכל אדם יש שפה מיוחדת ומקודדת שהיא רק שלו.
השפה היא תוצאת סך כל חוויותיו של האדם, היא הדרך שבה האדם מתאר את עולמו והיא פרטית, סובייקטיבית ומקודדת. כל מילה היא עולם שלם לאדם שדובר אותה. לכן כאשר נחקור את השפה, ונשים לב למילים שבני האדם משתמשים בהן נוכל לגלות תפיסות עולם אישיות של כל אחד ואחד.
באימון בשיטת סאטיה המאמן מקשיב לשפה, לצורה בה המתאמן מביע את סיפור חייו, חוקר ומתבונן דרכם על עולמו הפנימי והמיוחד של המתאמן. בכל פעם מחדש אני מופתע מהעולם המתגלה מאחורי המילים, מאותה פרשנות סובייקטיבית המתגלה באימון, והיא אישית ופרטית אפילו במושגים הברורים לכאורה.
נשים לב לדבריו של אותו ידיד, ונראה את התחכום של ההרחקה:
כשאר נתבונן נראה כי בעולם אין קיום אלא למה שקיים המציאות. במציאות אין “לא” ואין “פחות”. לדוגמא, אם נסתכל על השולחן ונשאל מה יש עליו, ניתן לומר כי אין על השולחן עט, אין עליו ספר, אין עליו עציץ וכו’. אך כאשר אנו מתארים מה יש על השולחן באופן כזה, איננו יודעים מה יש עליו, אך אם נאמר שעל השולחן יש כוס, הרי ברור שיש עליו כוס. כאשר אנו מתארים את המציאות ב"לא" אין זה תיאור מדוייק כמו באופן בו אנו מתארים את המציאות ב"כן". כשנתאר את המציאות ב"לא" אנחנו עדיין לא יודעים מה מתרחש במציאות.
כך בשפה:
כאשר אני אומר כי אני פחות סבלן שללתי את העובדה שאני סבלן ואני מבין שאינני סבלן, אך עדיין לא הגדרתי מה אני כן! במציאות כאשר אינני סבלן אני יכול להיות כועס, קצר רוח. הגדרת לא נעים אינה ברורה כי אין היא מבהירה מה אני כן.
וכל זה למה? מדוע אנו משתמשים בשפת ה"לא"?
קיים הבדל גדול באופן שהדברים מהדהדים אצלינו: אם אנו אומרים שלא נעים לנו או אם אנו אומרים שקשה לנו או שאנו מתוסכלים או מאוכזבים. וכן כאשר נאמר כי אנו פחות סבלניים או אם נאמר שאנו כועסים או קצרי רוח.
כאשר אנו מדברים ב"כן" במה שיש ומתרחש, זו המציאות, ומכיוון שקשה להיות נוכח במציאות המעלה לנו תחושות קשות וחוויות לא נעימות אנו נמנעים מלחוות ולפגוש זאת גם בשפה, ומדברים ב"לא" ולא ב"כן".
שימו לב במהלך יומכם כיצד אתם מדברים, עד כמה אתם משתמשים בתיאור על ידי שלילה, ונסו לומר זאת בחיוב. במקום “לא נעים לי” אמרו “קשה לי”, במקום “אינני נינוח”, אמרו “אני כועס”, זה ישמע ויהדהד לכם בגוף אחרת.
מדוע זה חשוב? נראה כי דווקא מעולה לא לחוש ולא לחוות את הקושי?
על כך ארחיב במאמר הבא בעז"ה.

[חבר]

“מפגש חברתי” קורונה?
חזק כתמיד!

[יוחאי]

מדהים ומיוחד, נותן זוית ראיה יפה ומקורית!